נעים להכיר
״יש לך את האומץ פשוט ללכת אחרי החלומות שלך, את לא מחכה שמישהו יעשה בשבילך משהו, אם את רוצה משהו את פשוט הולכת על זה״.
אני קטי, אמא למישל דניאל ויונתן, נשואה לאלון – האיש שנותן לי את החופש והביטחון ללכת בדרך שלי, הכל יהיה בסדר והוא לצידי.
נולדתי וגדלתי בעיר יפהפייה באוקראינה, על שפת הנהר והיה לי החופש לשחק בחוץ עד רדת החשכה, לחקור, לגלות את העולם, לטפס על העצים ולהכין קציצות בוץ, שיחקתי כדורגל, תפרתי שמלות לבובות ובסוף חופשת הקיץ העליתי יחד עם חברים הצגות לכל השכנים.
ילדות פשוטה ומאושרת.
עליתי לארץ לבד בגיל 16, במסגרת תוכנית נעל״ה, עשיתי צבא ולאחר מכן, המשכתי במסלול המובן מאליו עבורי והלכתי ללימודי מנהל עסקים.
בסוף השנה הראשונה כשאני יושבת בשולחן האחרון בכיתה פר׳ רוזנטל, מרצה להתנהגות ארגונית, טפח לי על הכתף בזמן שאני ציירתי את חדר החלומות שלי עם כוננית הספרים, הצמחים וכיסא הנדנדה, על הצד הנקי של הדפים שהוא חילק: ״ילדה, החוג לאדריכלות זה בקצה השני של הקמפוס, נראה לי שטעית בכיתה״.
את שנת הלימודים הבאה כבר התחלתי בקצה השני של הקמפוס, פתאום גיליתי עולם וכל הפוטנציאל הלא ממומש התפרץ כמו הר געש.
שינוי מסלול
בשנה האחרונה ללימודים תוך שאני משרטטת את פרויקט הגמר שלי, הודעת פרסומת אחת שהבטיחה שיעור ניסיון וכוס קפה חינם בבית ספר לאיפור שינתה לי את כל החיים ושלחה אותי למסלול אחר לחלוטין, עברתי לתל אביב ללמוד ולעבוד כמאפרת בעולם הזוהר, וככה כאילו במצמוץ אחד עברו להן יותר מ-20 שנה בהן הספקתי לעזוב את תל אביב, לחזור לנתניה, להכיר את אלון להביא איתו שלושה ילדים לעולם, ללמוד להיות אמא, להכיר את המילה אוטיזם מקרוב מאוד, לעבור לגור בקיבוץ בצפון יחד עם כל המשפחה, להבין שבכל זאת אנחנו עכברי עיר, לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעפולה.
קורונה
כל הקולגות שלי מעלות סרטוני איפור ולי יש הבנה מאוד ברורה: את זה אני לא רוצה לעשות.
יום אחד אחרי שבעלי שוב התיישב בטעות על אחד הספרים שלי שהיו פזורים בכל הבית הוא רטן על כך שאין מקום בבית שאני לא משאירה בו איזה ספר פתוח.
זה הדליק אצלי ניצוץ, אספתי את כל הספרים שקראתי וקצת אקססוריז, נכנסתי לחדר השינה ויצרתי על המיטה קולאז׳.
צילמתי עם הנייד, תמונות וספרים, צילמתי וכתבתי המלצות על הספרים שאהבתי, על חוויות כאמא לילדים עם צרכים מיוחדים, על ההתמודדות עם הסגר ועם כל הביחד הזה שנכפה עלינו.
המצלמה אפשרה לי דרך התמודדות מיטבית עם תקופה מאוד מורכבת.
״כאן ועכשיו״
8 שנים לפני כן ביתי הבכורה מישל אובחנה עם אוטיזם, ההתמודדות הראשונית שלי היתה מלאה בהאשמה והלקאה עצמית ובעיקר פחד מפני העתיד הלא נודע, עד שיום אחד אספתי את עצמי והבנתי שעכשיו חיים בהווה, כאן ועכשיו, מה שקיים זה הרגע הזה.
החרדה התחילה לשקוט והתמקדתי ביצירת מציאות משפחתית חדשה ושמחה, לבת שלי ולכולנו מגיעים זכרונות חיוביים.
השינוי
ההתמודדות דרך עדשת המצלמה ככלי טיפולי היתה עבורי גילוי משנה חיים, רציתי ללמוד עוד כדי שאוכל לחלוק את חווית ההתמודדות שלי ולהעביר אותה הלאה, לעשות טוב בעולם.
נרשמתי ללימודי פוטותרפיה בשלוחת לימודי החוץ של ״מכללת תל חי״, וגיליתי כלי עוצמתי שהוביל אותי למסע של גילוי פנימי וחיצוני.
קלפים וסדנאות
תוך כדי הלימודים ישבתי, חקרתי וקראתי על הכוח של זכרונות חיוביים.
התחלתי לאסוף חומרים ויזואליים ולהעביר סדנאות לקבוצות מיקוד עד שהרגשתי שהצלחתי ליצור את המוצר המדויק והחוויה השלמה.
כך נולדה לה ״הסדנה ליצירת זיכרונות חיוביים״ בה אני עושה שימוש בקלפים טיפוליים שיצרתי.
מצאתי את הדרך לחבר בין ״כאן ועכשיו״ לבין התרפיה בצילום בדרך בה אוכל להביא את החוויה אליכם ולאפשר כלי מדהים להתמודדות וחוסן ממקורות חיוביים וממלאים.
