בטיול הזה הייתי אמא יותר טובה למישל
כל כך הרבה שנים אני מנסה לשמור על האיזון העדין הזה בין להיות אמא לילדים עם צרכים מיוחדים ו להיות קשובה ורגישה אליהם ןלהיות קשובה ורגישה לעצמי .
זה הריקוד שאני לומדת ומתאמנת על צעדיו כבר כל כך הרבה שנים וכנראה אמשיך לכל שארית חיי .כל כך הרבה שנים עשיתי הכול בעיקר למען אחרים והרווחתי ביושר את התובנה והזכות להבין שאם לא אהיה למען עצמי , אם לא אקדיש זמן לשקט הנפשי שלי לא אוכל להיות אמא טובה מספיק לילדים שלי .
והתובנה הזאת לקחה אותי הרחק הרחק מהבית.
בשנים האחרונות, פעם בשנה אני יוצאת לטייל לבד בחו״ל ולמלא את המצברים המתוקנים של נפשי.
כל כך מהר התרגלתי לטייל לבד ,ברגע שאני עולה על המטוס אני מתחילה לחוש שחרור מוחלט מכל מטלות הבית ואחריות שאני חשה כלפי בני הבית, עבודה ועיסוקים גשמיים אחרים .
בחו״ל אני בשביל עצמי וכשאני חוזרת הביתה , אני חוזרת יותר רגועה, יותר שמחה ויותר פנויה רגשית לבני הבית.
ופתאום כשהחלטתי לקחת את ביתי הבכורה לטיול בנות יחד איתי ועם אחותי הקטנה ללונדון בספטמבר האחרון זה היה אחרת .
לצאת לטיול עם מתבגרת על הספקטרום זו אחריות , הרגשתי שאני צריכה להיות הרבה יותר דרוכה , בניתי את הלו״ז בצורה מותאמת ומתחשבת בצרכים שלה.
יצרתי חלונות זמן של מנוחה בשביל לא להעמיס עליה את המולת העיר או את כמות האטרקציות או כל דבר אחר שיכול לגרום לה להרגיש מוצפת .
אכלנו במסעדות שמגישות את האוכל שהיא כן מוכנה לטעום והכנו מלא מלא סנדוויצ’ים בדירה ממצרכים שהיא אוהבת ועוד ועוד ועוד.
מיום ליום הרגשתי איך האוויר הולך ואוזל מראותיי , למרות שכלפי חוץ היה נראה שגם אני נחתי בזמן שמישל נחה, לא עושה יותר מידי, אך עמוק בפנים הרגשתי שיש איזה חבל טבור בלתי נראה שעדיין מחבר בינינו ואיכשהו שולט בכמות האוויר שאני יכולה להכניס לריאות .
גם היום אחרי כמעט 16 שנה אני עדיין לומדת אותה , מנסה להבין איך וכמה שונה משלי הראש שלה עובד, איך היא נהנית גם אם לרוב היא לא יודעת איך להביע את זה כלפי חוץ.
אני עדיין מרגישה לא בנוח עם הבעת כל מנעד הרגשות בדרך שאני מביעה אותן בזמן שמישל נשארת במצב רגשי דיי יציב, אני חוששת שאולי בגלל שאני מביעה את כל אותן הרגשות היא מרגישה צורך להתאים את עצמה אליי ואני יודעת שזה קשה לה .
לצאת לטיול עם מתבגרת על הספקטרום זו אחריות ענקית
גם כשכבר חשבתי שאני יודעת לתת מקום לעצמי בכל מצב, הטיול הזה גרם לי להבין שוב שהנה בסיטואציה חדשה שנוצרה אני שוב נופלת לאותו דפוס רגשי של ויתור עצמי.
גם אם כלפי חוץ אני שומרת על הפאסון, הכי רגועה , הכי שלווה ויודעת בדיוק איך להתנהל בכל סיטואציה – עמוק בפנים האוויר הולך ונגמר לי. לקח לי כמה ימים להבין ששוב חזרתי לדפוס התנהגות ישן וכשהתעוררתי
בבוקר האחרון של הטיול החלטתי שאני רוצה לחזור הביתה עם ההרגשה הזאת ושאני כן מסוגלת לשחרר את חבל הטבור הזה .
הודעתי לאחותי שאני יוצאת לסיבוב ואחזור לפני ארוחת הבוקר ויצאתי לפארק.
אוויר צלול ורוח קרירה ליוו אותי בדרך אל הפארק , יום שישי , שעת בוקר כל כך מוקדמת שרק הרצים והמטיילים עם הכלבים נכנסים בשערי הפארק.
נכנסתי מהשער הצדדי דרך שביל מכוסה עלי שלכת מרשרשים.
מצד אחד דשא ענק מכוסה כולו ערפל ומצד שני שמש שמתחילה לעלות בין העצים ולצבוע את הכול בזהב .
ככל שהתקדמתי אל מרכז הפארק ככה חשתי יותר ויותר משוחררת יותר ויותר חופשיה ומאושרת שהצלחתי לזהות את הדפוס ההתנהגות של פעם ולחזור לעצמי .
הסתובבתי עם מצלמה ביד וחיוך ענק על הפנים .
מצאתי ספסל פנוי ונשארתי עוד קצת לספוג את האווירה חזרתי לדירה בול בזמן לארוחת הבוקר ואריזות לקראת חזרה הביתה
חופשיה יותר , מאושרת יותר חברה יותר טובה לעצמי ואמא יותר טובה למישל
