איך תמונה אחת של חוויה ספציפית אחת שאני חוויתי וצילמתי גורמת לאנשים זרים שלא מכירים אותי ולא חוו איתי את החוויה להעלות זיכרון פרטי משלהם שמעורר אצלם חוויה חיובית.
איך יתכן שתמונה של פאטיפון שעומד אצלי בחדר שינה וצילמתי אותו לפני לא מעט זמן הזכירה לאמא שלי את חוויות גיל ההתבגרות שלה כשבילתה שעות על גבי שעות בסלון הביתה כששמעה תקליטים אהובים בפאטיפון בפול ווליום והייתה תופרת לעצמה בגדים ושרה בקולי קולות . חוויה שעד שלא הועלתה על ידי התמונה הספציפית הזאת לא שמעתי עליה בחיים ולא ראיתי את אמא שלי כל כך מתגעגעת לזמן איכות עם עצמה .
אך יתכן שאותה תמונה הביאה איתה עוד ועוד סיפורים מנשים שונות שלא מכירות אחת את השניה , ממגזרים/ גילאים/ רקעים שונים לגמרי וכל אחת סיפרה לי על זיכרון מיוחד שלה שהעלה אצלה חיוך והציף אותה בהמון תחושות נעימות שקשורות לזיכרון המיוחד הזה?
ההסבר הוא פשוט – בזמן שאנו מתבוננים בתמונה מופעלים אצלינו שתי חוויית ההתבוננות בצילום – סטודיום ו פונקטום:
הסטודיום מציין את הפירוש התרבותי, הלשוני והפוליטי שעורך המתבונן,
בעוד הפונקטום מציין נגיעה אישית, דקירה, שפרט מסוים בצילום מעורר ביחס בין המתבונן לתצלום.
.
מכיוון שהזיכרון שלנו הוא מולטיסנסורי (רב חושי) ונוטה לרוב להשלים את הסיפור כולו ולצרף אליו את החושים הנוספים שפועלים בזמן החוויה פרט לחוש הראיה שיוצר את הפונטקום,
צעד אחר צעד מצטרפים כל החושים לחגיגה ואנחנו נזכרים בריח שנישא באוויר, בצלילים שעטפו אותנו, אנשים שהיו שותפים לחוויה ואולי אפילו טעמים שהצטרפו לכל החגיגה הנפלאה הזאת .
מתחילה להיווצר תמונה שלמה ותחושה נעימה שלאט לאט מתפשטת בכל הגוף ומעלה חיוך על הפנים
ברגע אחד הפונקטום מעיר אותנו ומעביר למקום אחר לרגע מסויים אחד שבו היינו נוכחים בנוכחות מלאה , שחווינו אותו בעוצמה והוא נחקק בזכרון בשביל להזכיר לנו שאם כבר הצלחנו בעבר לייצר לעצמינו חוויות משמעותיות יש לנו את היכולת לייצר עוד ועוד כאלה אם רק נדע להתמקד ב ״כאן ועכשיו״
להיות קשובים ונוכחים.
