סדנת צילום בבולגריה
אחרי שנה של בידודים , ביטולי טיסות, בילויי בלתי פוסק עם הילדים בבית החלטתי לתת לעצמי מתנה ולטוס לבד לסדנת צילום בבולגריה.
,כבר שנים שאני עוקבת אחרי אפרת לזרוב הצלמת הישראלית שמתגוררת בבולגריה עם בעלה הבולגרי שני הילדים שלהם ומתעדת בכשרון רב את החיים , את חינוך הביתי , את הטבע שמסביב ומעבירה סדנאות .
בכל פעם שראיתי פרסום של תאריך חדש לסדנה רציתי להצטרף אבל כל פעם היה איזה תירוץ אחר שמצאתי בשביל לא לטוס ולהמשיך לחלום.
כנראה שהקורונה עשתה את שלה ולא נשארו לי יותר תירוצים . ברגע שראיתי פרסום על תאריך חדש לסדנה – יצרתי קשר עם אפרת , שיריינתי לי מקום והזמנתי טיסה!
ההתרגשות היתה כה גדולה שכבר לא יכולתי לחכות . ארזתי מזוודה מראש , הצתיידתי בכל הציוד הנדרש ורק חיכיתי ליום המיוחל שיגיע.
אם היום כמעט שנה אחרי הייתי צריכה לתאר את החוויה כולה בכמה מילים, הייתי אומרת שזו הייתה המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי .
לטוס לבד לחו״ל למדינה זרה , לפגוש עוד 11 נשים זרות ולנסוע איתן 4 שעות במיניבוס לקצה השני של בולגריה בשביל ״ לדייק את כישורי הצילום שלי ״ מי חשב שאי פעם אעשה דבר כזה ?
אני לא אלעה אתכן בכל החששות והתרגשויות של עליה למטוס, טיסה והגעה לסופיה , יותר מזה אני מרשה לעצמי לדלג גם על ההגעה , קבלת חדרים במלון וסיבוב קטן וראשוני בעיירה .
אני אגש ישר לחלק שלימים הבנתי שהיה הדבר הכי משמעותי בשבילי בטיול הזה : המפגש הראשוני וארוחת ערב בסטודיו היפהיפה של אפרת שכל כך רציתי להגיע אליו.
הקונספט של הסדנה בנוי על ארוחות שף של שפית ישראלית שתבשל ותאפה ארוחות שנוכל גם להינות מהן וגם לצלם אותן .
וכך התיצבנו כל ה12 האמיצות שעזבו מאחור בעלים , ילדים, עסקים ועיסוקים אחרים ב19:00 בידיוק מול שולחן עמוס בכל טוב .
אכלנו , שתינו יין ( כבר שנים שאני לא שותה אפילו יין קידוש בשבת , אכשהו לא יוצא לי . ואת הפרט הזה אני מציינת בעיקר בשביל שתבינו שאחרי כוס יין אחת על בטן מלאה והתרגשות כללית מכל המעורה הייתי כבר איך אומרים ? במצב רוח מרומם ביותר )
אז אחרי שסיימנו לאכול ולפטפט המארחת הציעה שכל אחת תציג את עצמה ותספר למה היא הגיעה לכאן.
כל אחת התחילה לספר ולשתף את כל הנקודות הכי חשובות ומשמעותיות בחייה : מהילדות ועד היום .
זה היה פשוט מרתק ! לקבל סקירה קצרה של החיים של בן אדם שיושב מולך, ומכיוון שהייתי בין האחרונות בסבב תהיתי ביני לבין עצמי בזמן שמישהי חדשה הציגה את עצמה שתי תהיות :
האחת: מעניין למה היא בחרה לספר דווקא את זה ?
והשניה : כאשר יגיע תורי , מה אני הולכת להגיד?
שמעתי סיפוריי חיים מרתקים של אוסף משובח של נשים מדהימות אחת אחת ! אפילו הרגשתי סוג של גאווה להשתייך לחבורה שכזאת .
היו שם שלוש אדריכליות מדהימות שכל אחת מהן משתייכת לדור אחר ולאסכולה אחרת אך כולן מכירות דרך העבודה ומעריכות מאוד אחת ואת השניה . הייתה גם מעצבת תכשיטים שכולה סטייל , הייטקיסטית שהיא גם צלמת בשעות הפנאי , בעלת חנות למוצרי נייר מיוחדת במינה , מעצבת טקסטיל ואמנית יוצרת שבידיוק הרגישה צורך בשינוי וגם יזמית בתחום הבריאות שגרה כבר שנים בצרפת
. כמובן ששמענו גם את סיפורן של השפית וגם של הצלמת המארחת .
וכשהגיע תורי פתאום שמעתי את עצמי מדברת , מציגה עובדות מתוך החיים שלי אך מצד שני לא ממש מבינה על מי אני מדברת ?
מי זאת האישה האופטימית והמרתקת הזאת ? לאן נעלמו שנים של חוסר שינה ודאגות ? איפה כל הפחדים ותחושות של ״אני לא מספיק טובה ״
פתאום למרות שסיפרתי שאני אמא לשלושה ילדים ששניים מהם עם צרכים מיוחדים לא הרגשתי את כובד המשקל של הטייטל הזה אלה גאווה על הדרך שעשיתי כאמא . כאשר ציינתי את כל התחנות לאורך הקריירה שלי כמאפרת , לא היו שם שבועות בלי עבודה כי מישהו היה צריך לדאוג ולטפל בילדים , או רגשות אשם על כך שבחרתי דווקא היום לנסוע לאפרת ולצלם זוכת תוכנית ריאליטי אך הצילומים התערכו והתערכו וחזרתי הביתה כל כך מאוחר שהילדים כבר ישנו מזמן וא שחזרתי לאפר בהשלמות לסרט שלושה שבועות אחרי הלידה ובגלל שלא הספקתי לשאוב חלב בזמן העלתי חום גבוה וכמעט הגעתי למיון…
לא כל אלה לא היו , היו שם כתבות לקוסמפוליטן , תוכניות טלויזיה , פרסומות , מנהלי תאגידים גדולים שנכנעו לשכנויים שלי והסכימו להתאפר לפני שהם עולים לשידור .הייתה גם האישה הזאת שבידיוק לפני שנה כשברגע אחד החיים של כולנו השתנו החליטה שהיא מפסיקה לחשוש ממה יגידו ופתחה עמוד אינסטגרם שבו היא ממליצה על ספרים וכותבת את מה שהיא מרגישה וחולקת את זה עם מאות נשים אחרות .
הייתה שם גם אמא שאחרי שהבת הבכורה שלה אובחנה על הספקטרום האוטיסטי בגיל 3 החליטה לחפש בשבילה מסגרתהחינוכית הכי מתאימה וטובה והעבירה את כל המשפחה לגור בקיבוץ בצפון ובזכות זה הילדה התקדמה והתפתחה וקיבלה את המסגרת החינוכית הכי מדהימה שיכלה לייחל לה
אני אהבתי מאוד את האישה הזאת שדיברתי עליה !
ישבנו לנו ככה מלאות הערכה עמוקה אחת כלפי השניה על כל הדרך שעשתה , שתינו עוד קצת יין, אכלנו עוד קצת עוגה ולקראת חצות התפזרנו לחדרים .
למחרת בבוקר התעוררתי כהרגלי בקודם ב5:00 , למרות שבעלי לא היה צריך לקום מעבודה , הוא בכלל נשאר בארץ ! אבל הרגלים קשה לשנות .
התהפכתי קצת במיטה והחלטתי שאני יוצאת לחקור קצת את האזור .
לקחתי איתי מצלמה ויצאתי מהמלון . המלון נמצא פסיעה אחת מהטיילת שעל גדת הנהר דנובה . נהר מרהיב ביופיו שחוצה חצי ארופה.
יצאתי , חציתי את הפארק החמוד שלצד הטיילת והתחלתי ללכת מתפאלת מהירוק של העצים , הכחול/ירוק של המים והשמים שמתחילים להתבהר אחרי הלילה . חשבתי רגע לעצמי שהצבעים שבשמים כל כך יפים וזאת בטח שעת הזריחה אז מעניין מאיפה היא זורחת השמש פה במרחק אלפי קילומטרים מהבית .
וברגע שהבנתי שכבר רבע שעה אני צועדת בכיוון ההפוך הסתובבתי וקפאתי במקום .
אני לא איזו צלמת גדולה ובמציאות המחזה המרהיב הזה היה פי מיליון יותר יפה . זו ללא ספק הייתה אחת הזריחות הכי יפות שזכיתי לצפות בה במו עיניי.
המשכתי להסתובב עוד ולתעד כל דבר כי פתאום באור השמש העולה הכול היה נראה כל כך יפה .
במהלך היום הזה למדתי כמה דברים שקשורים לצילום שהיו חסרים לי . חוויתי חוויה של התעלות ברגע שסוף סוף נפל לי האסימון והצלחתי לצלם את הפרח המהם שהיה מולי בידיוק כפי רציתי שהוא יראה בתמונה
והיו עוד עוגות ומאפים , היה תבשיל עם דג טעים להפליא . היו סיפורים מרתקים ונוצרו חברויות .
ואם שוב תבקשו ממני לסכם את החוויה בכמה מילים , אז אני אחזור ואגיד שזו המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי עד כה !!
