או במילים אחרות מה חשבתי לעצמי ואיך בסופו של דבר זה נראה במציאות .
כך יצא והיום הולדת 12 של מישל נפל על הסגר השלישי . כמות התוכניות שהיו לנו , כמות כרטיסי הטיסה שהוזמנו , שונו , בוטלו והוזמנו שוב הייתה כל כך גדולה שכבר הפסקנו לספור .
אבל הבטחתי לילדה טיול בחו״ל אז ברגע הראשון שנפתחה אופציה להזמין כרטיסי טיסה ליעד כלשהו – הזמנתי .
וכך באוקטובר האחרון ביום שמשי ויפה יצאנו רק שתינו לשדה תעופה . מישל היא ילדה על ספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוהה כמו שאומרים ״ֿהיא בכלל לא נראת ״ וזאת הסיבה שבמקרים רבים אני מעדיפה להתמודדת עם חוסר יכולת שלה לעמוד בתור מאשר לשלוף את הכרטיס ״פטור מעמידה בתור״ ולשמוע קללות וגידופים מצד האזרחים הנהדרים והסובלניים שעומדים באותו תור .
אבל הפעם לגמרי במקרה כאשר ניגשתי לאחת הדיילות קרקע רק בשביל לברר היכן אנחנו אמורות לחפש את העמדה שלנו של הבידוק הבטחוני היא זיהתה בין המסמכים שהיו לי ביד את הכרטיס ובלי לשאול יותר מידי שאלות הובילה אותנו ישירות לעמדה בלי לחכות ולו דקה אחת בתור . פייר – הופתעתי !
כל עניין הבידוק/דרכונים וכו׳ עבר בנעימים ואפילו בדיוטיפרי מישל זרמה איתי והתפנקנו לנו בתמרוקים ושוקולדים .
הההמראה והנחיטה היו מאתגרים יותר אך יחסית לשנים עברו כשהייתה קטנה יותר זה עבר דיי חלק.
לא סתם הזכרתי את היום השמשי וחמים שהיה בארץ בזמן שיצאנו מהבית כי למרות כל הנסיון שלי וכל הבדיקות המוקדמות הבדל טמפרטורות שאני דווקא מאוד נהנתי ממנו היווה אתגר רציני מבחינת מישל .
היה לה קר ! בכל זאת וארשה באמצע אוקטובר – חוויה מאתגרת לאוהבי הקיץ.
מהרגע שיצאנו משדה התעופה ובמשך כל 5 הדקות שחיכינו למונית , ועד לרגע שנכנסנו לחנות בגדים הקרובה למלון אחרי צ׳ק אין מהיר הילדה גרמה לי להבין שאני |״אמא מזניחה ומתעללת שלא התכוננתי היטב להבדל הטמפרטורות״ (כן כן אם במקרה יצא לכם להכיר את מישל , הילדה מדברת בשפה מאוד גבוהה וחסרת פילטרים לחלוטין , מזל שאני מודעת לעניין ולרוב לוקחת את הדברים בפרופורציה ועם חיוך- אחרת הייתי בוכה )
וארשה יפה יפייה , מערבית ומלאה בכל טוב . המלון שבחרתי נמצא בידיוק במרכז העניינים ועמד בפתח שדרה ארוכה עם מגוון רחב של חנויות .
ופה בידיוק הבעיה .
בזמן שאני לא מצליחה להוריד חיוך מהפנים כי סוףסוף נעים וקריר לי , יש מבחר עצום של חנויות והכול כלכך זול יחסית וארץ,
מישל מתחילה להילחץ – המבחר מבלבל אותה וגורם לה להרגיש לא בנוח . בארץ לרוב אני פשוט קונה לה בגדים שהיא אוהבת ( נוחים ) והיא לובשת את הדבר שנמצא הכי קרוב על המדף בארון .
אז למה חשבתי שבחו״ל פתאום זה יהיה אחרת?
לא יודעת .
כנראה שהיה לי חלום על טיול אמא ובת מדלגות בשמחה בשדרה עם שקיות ורודות וכוסות קפה /שוקו ביד שמחות ומאושרות נהנות באותה רמה מאותם הדברים ,
חלום שהבנתי שישאר בגדר חלום כבר לפני עשור אך פתאום שוב הציף אותי וגרם לי לאשליה מסויימת שאולי בחו״ל זה יהיה שונה .
אז אחרי שסוףסוף הצלחנו למצוא מספיק בגדים חמים ונוחים כולל כובע , צעיף , כפפות, נעליים חמות עם פרווה , מכנסיים חמות וסוודר ממש ממש חם בכול זאת עדיין לא חורף ומישל לא רצתה לקנות מעיל .
אכלנו ארוחת ג׳אנק , גם העניין הזה קצת פרח מזכרוני שאם זה לא מאכלים מסויימים ממש שהילדה אוהבת לאכול אז ככל הנראה נוכל שלושה ימים רק מקדונלדס … חזרנו למלון עייפות אך מרוצות .
אני מאוד אוהבת לטייל , לגלות מקומות חדשים , להתפעל מארכטקטורה ומהטבע , ילדה מתבגרת בת 13 אוטיזם או לא אוטיזם – אוהבת להיות בחדר לבד עם אוזניות ושלא ידברו איתה . ואין שום סיבה מבחינתה שבמדינה אחרת זה יהיה שונה . היא באמת עשתה מעמץ . ניסתה לשכנע אותי בכל כוחה, חמודה, שהיא נהנת . שהעיר העתיקה עם החומות אבן האדומות מרגשות אותה בדיוק באותה מידה כמו אותי .
כשאני נשארתי פאורת פה מיופיה של כיכר השוק של העיר העתיקה היא גילתה יונה שמנה ליד המזרקה …
השתדלתי בכל כוחי כמה שפחות לשעמם אותה עם עובדות היסטוריות ומעניינות (בעיקר אותי ) על תולדות העיר
אמרתי , השתדלתי , נכון? לא אמרתי שממש ממש הצלחתי לעמוד במשימה ולא לקחת אותה לפסל של אדריכל העיר שהיה אחראי לשחזור
של רוב הרובע ההיסטורי אם לא העיר כולה שנחרבה בתקופת מלחמת העולם השניה .
חווינו גם רגעים מרגשים של גילויים שהצליחו להוציא מהילדה שלי לא רק חיוך אלה צחוק מתגללגל של ממש !
בכל כוחי ניסיתי להתעלם מקולה של אימי שהדהד בתוך הראש שלי וציין את העובדה שזה לא מכובד . אבל אם זה מה שעשה את הילדה שלי מאושרת וזיכה אותי באיזו נקודה או בתיים – למי אכפת .
כשאני יוצאת לטיולים האם זה בארץ או בחו״ל אני משתדלת לתכנן בעיקר את הדברים החשובים .
עם השנים גיליתי שהרבה יותר כייף לגלות את המקומות היפים והמעניינים בעצמי ולאו דווקא ללכת בעקבות ההמלצה או לבקר באתרים שֿ״חייבים לראות״.
לפני הטיול אני מחפשת את כל המידע שגוגל ורשתות החברתיות מסוגלים לגלות לי , קוראת הכול , עושה לי רשימה כללית של דברים שאשמח לעשות ולראות ואז בונה את היום במסלול שכולל את אחת האטרקציות ומשם ממשיכה לגלות בעצמי את הסביבה .
בגדול ידעתי שבדרך מהעיר העתיקה ולכיוון הטיילת שעל שפת הנהר אמורה להיות מזרקה גדולה עם אורות ומוזיקה .
אבל אלמנת ההפתעה כאשר גילינו אותה בעצמינו כדרך אגב בלי בכלל לתכנן מראש להגיע ישירות אליה סיפק לנו ריגוש מטורף.
ואני בכוונה אמרתי ״לנו״ כי אם יש משהו שמישל ממש אהבה והתרשמה וזוכרת מהטיול שלנו זה את הרגע שבו גילינו את המזרקה
מכיוון שבאור יום האורות לא עשו את האפקט המרהיב שלשמו הם הותקנו נזראנו אליה גם בערב מאוחר של אותו היום בשביל לצפות במופע האור קולי המרהיב שהשאיר רושם גדול על מישל .
עד כדי כך שהיא יזמה שיחת וידאו לאחים שלה בשביל לחלוק איתם
את החוויה !
ביום השלישי והאחרון , פתאום הבנתי משהו : זאת עובדה שהתגלתה לי כבר בטיולים הקודמים עם בעלי – כל אחד נהנה בדרך אחרת !
בכל הטיולים בחו״ל שטיילנו יחד אני כל הזמן שאלתי אותו האם הוא נהנה כי לא הצלחתי לראות את זה על הפנים שלו , לא הייתה שם הבאה של אושר עילאי כשהוא הביט בעוד בניין מתקופת אר נבו שכל כך התרגשתי מכל פיתול , מכל משקוף שלו . הוא אמר לי : אני מאוד נהנה אבל זה לא אומר שאני אמור לרחף באוויר מההתרגשות . בזמנו לא הבנתי כל כך וגם אולי קצת נעלבתי כי אני נהנת מהדברים האלה עם חיוך ענק על הפנים וכמעט מרחפת באוויר.
אבל פתאום כשהתבוננתי במישל בסוף היום השני של הטיול הבנתי את זה פתאום – כל אחד נהנה בדרך שלו . והדרך של כל אחד היא שונה .
התובנה הזאת כל כך עזרה לי לשחרר את הלחץ שחוויתי מנסיון לספק למישל טיול חוויתי שתתרגש ותהנה ממנו כפי שאני מצפה שתהנה ותתרגש.
והתובנה הזאת הפכה את היום השלישי והאחרון שלנו יחד להרבה יותר רגוע , נעים ומעניין .
ביום השלישי התעוררתי עם תחושות מעורבות , מצד אחד התובנה שהיום הזה חייב להיות הרבה יותר רגוע ושליו , אפילו תכננתי לנו חזרה קצרה למלון למנוחת צהריים . אך מצד שני הייתה מועקה קטנה שזה היום האחרון ויש עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לראות ולהראות למישלי.
לקחנו לנו את הארוחת בוקר בטייק אווי ולקחנו מונית לפארק קטן עם אגם שאפשר לשבת בו ולהינות מהנוף , איןו בו הרבה אנשים וממש יפה שם .
הגענו , מצאנו לנו ספסל ממש על גדת האגם ישבנו הקשבנו לשקט של הבוקר עד הרגע בו אני קלטתי סנאי !
מזל גדול נפל בחלקי שזכיתי בילדה שלא מתרגשת יותר מידי משגעונות של אמא שלה , באמת , כי אני יודעת שאם אני הייתי עם אמא שלי בפארק ופתאום היא הייתה פולטת צווחת התרגשות , קופצת מהספסל , לוקחת מצלמה ומתחילה לרוץ אחרי סנאי תוך כדי מלמול ״ איזההההה מתוק הוא אני חייבת לצלם אותן״ – אני אישית הייתי קופצת ראש לאגם ! – מישלי נשארה רגוע , אספה את כל הדברים מהספסל והתחילה בעקבותיי ובעקבות הסנאי .
טיילנו עוד קצת בפארק והמשכנו לעוד סיבוב בעיר העתיקה . שם ניסיתי נואשות לשכנע את הילדה לטעות מהמאחלים המקומיים במסעדה
המקומית גם כן ונאלצתי לאכול שתי מנות גדולות יחסית של הכיסונים (כי מה לעשות – יותר קל לשכנע את פוטין לא ללחוץ על הכפתור האדום מאשר את מישל לטעום אוכל חדש ולא מוכר ) מזל שמצאנו סניף מקדונלדס קרוב וילדה לא נשארה רעבה .
ואחרי הפסקה למנוחה קצרה במלון נסענו לראות את הגן הבוטני שעל הגג של הספריה העירונית והיפהיפייה של וארשה .
ממליצה בחום להגיע לקראת השקיעה יש שם מלא פינות ירוקות וקסומות ואם עולים על הגג ועוברים לצד שצופה על הנהר אפשר לצפות בשקיעה מטריפה !
בסיום הביקור בגן הבוטני ירדנו אל מעברהטיילת היפה של גדת הנהר . בדרך גילינו את המוזיאון האומנות המודרנית אבל בגלל השעה המאוחרת לא הספקנו לראות את התערוכה אבל עשינו סיבוב בתוך חנות המזכרות של המוזאון שמלאה בספרי אמנות, עיצוב ואדריכלות שרובם באנגלית וגם את רובם רציתי לקחת איתי הביתה . רק שלצערי כבר לא נישאר לי מקום במזוודה .
וכך סיימנו את הטיול שלנו בהליכה לאורך הנהר וסישת סיכום של כל החוויות בדרך למלון.
ולפני שאנחנו נפרדים רציתי לספר לכן על עוד חוויה אחת אחרונה בשדה תעופה בורשה בטיסה חזור :
בבוקר מוקדם הגענו לשדה תעופה וכמובן שנעמדנו בתור אחד שבו זיהינו זוג ישאלים חמוד עם מזוודה גדולה .
עומדות ודעומדות , עוברות דקות ארוכות והתור מאחורננו מתארך . בנתיים פתחתי בשיחה עם הזוג בזמן שמישלי מצא לעצמה ספסל בתווך ראיה וישבה לנוח עם האוזמניות והטלפון (זוכרות , אוטיזם , עניין עם עמידה בתור וזה ) .
בשלב כלשהו , דקות ארוכות לתוך התור התחלנו לשים לב שחוץ מאיתנו אין עוד אנשים שמדברים עברית וזה היה נראה לנו מוזר בהתחשב בעובדה שאנחנו אמורים לעמוד בתור לטיסה לתל אביב.
אחרי בירור קצר הבננו שאנחנו לא רק שעומדים בתור הלא נכול אלה בכלל בצד הלא נכון של השדה .
מהר מהר אספתי את מישל ואת המזוודה ויחד עם הזוג התחלנו לרוץ לכיוון העמדה של הבידוק לטיסה שלנו שאת התור הארוך אליה התחלנו לראות כבר מרחוק.
נעמדתי בצד אובדת עצות ולא מבינה איך אני עומדת את כל התור הארוך הזה עם ילדה שבשום פנים ואופן לא תוכל להתמודד עם אוקרך התור , צפיפות וכמות האנשים סביבה .
פתאום ניגש אליי בחור פולני בחליפה עם התג של עובד שדה התעופה ושאל למה אני עומדת בצד ונראת קצת עבודה , הריי עוד מעט מתחילים לסגור את העמדה . הסברתי לו את המצב ועוד לפני שהכנסתי יד לארנק בשביל להראות לו את התעודה של מישל , הוא הוביל אותנו לעמדה צדדית , עזר לעבור את כל הפוצידורה במהרה ואפילו הכווין אותנו להמשך הדרך בשדה התעופה .
אני לא אספר לכן שבזמן הזה כל התור שכלל אך ורק ישאלים התחיל להתמרמר ולצעוק לעברי כל מיני מילות גנאי ולכנות אותי בשמות .
עם השנים למדתי לסנן ולהתמקד במה שבאמת חשוב – טובתה של מישל .
טיסה חזור עברה עלינו הרבה יותר בקלות בשל העייפות – ישננו רוב הטיסה .
באוטו כשבעלי בא לאסוף אותנו מדשה ושאל את מישל איך היה , היא סיכמה את כל הטיול בשתי מילים , כמו כל נערה מתבגרת רגילה :
סבבה , סבבה .
